אני חושבת שאומץ זה הבחירה לעשות משהו למרות שכל כך מפחיד.

כשטסתי בפעם הראשונה לבד פחדתי אבל בער בי בכל הגוף וגם אם הייתי מנסה לעצור את עצמי לא הייתי יכולה להתנגד. כשהקמתי את סולה היו לי מלא פרפרים בבטן.

לפני ההרצאה הראשונה שלי שיקשקתי ועשיתי מלא נשימות עם שמן לבנדר במשך חצי שעה בספסל בחוץ למרות שכבר הגיע קהל.

לפני פגישת הייעוץ הראשונה שהעברתי פחדתי שאני אולי לא מספיק טובה.

ברגע הראשון שראיתי את קבוצת הנשים שיצאה איתי לאתונה היה לי מין רגע של השתתקות ושאלתי את עצמי בלב- מה, אני עכשיו אמורה להוביל אותן 5 ימים ברציפות? אולי זה גדול עליי מה שלקחתי על עצמי.

אתם יודעים מה משותף לכל הרגעים האלו?

שלמרות הפחד המטורף והלחץ בכל הגוף,

זה ממש רצה לצאת ממני.

כנראה שלא סתם היו לי מלא כאבי גרון במשך תקופה ארוכה.

הגיע הזמן להעיז ולדבר וליצור ולהגשים.

סוף סוף אני מבטאת את עצמי- את החלומות שלי,

אני נותנת לעצמי מקום,

ליזום, לנסות, להיכשל, להצליח בענק

עם כאב בטן נוסף, פחדים ושקשוקים ובעיקר ניצוץ בעיניים על כל משתתפת שנרשמת לטיול ועל החוויה שהיא הולכת לעבור-

אני מוציאה טיול מיוחד למונטנגרו בעוד פחות מחודש והוא כבר כמעט מלא 🩷