תרקדי כאילו אף אחד לא רואה אותך.

אתמול הייתי באקסטטיק דאנס. במשך שעתיים שלמות רקדתי אך ורק עם עצמי. האולם היה מפוצץ באנשים אבל הייתי בתוך מיני עולם משלי.

זה הזכיר לי את הביקור שלי בקובה לפני שנתיים. ״תעצמי עיניים ותרגישי את המוזיקה בלב שלך״ המורה לסלסה היה אומר לי ברגעים שהייתי מאבדת קצב (כי בואו, רקדנית אני לא), או כשהייתי נבוכה פתאום. והייתי נבוכה הרבה.

אבל הוא לא וויתר לי ״עכשיו תרקדי לבד הוא אמר לי, ואני אומרת לו ״לא רוצה״, מרגישה את כל הגוף שלי בהתנגדות והתכווצות, מסרבת לרקוד לבד, מובכת.

״תרקדי״ הוא אמר שוב ולא ויתר לי, וכשהבנתי שיש עקשן יותר גדול ממני שעומד מולי הבנתי שאין לי ברירה. הרי אני המכשול הכי גדול שלי מול עצמי. והתחלתי לזוז באי נוחות, ויצא חיוך מובך, ובסוף רקדתי, ואפילו צחקתי.

לרקוד לבד בלי להיות תלויה באנשים או גורמים מסביב שאת רוקדת איתם או מתייחסת אליהם זה מסע שלם. זה להסכים להיות חשופה ולרגעים זה הדבר הכי מביך בעולם, אבל ברגעים שאני מוכנה לשחרר ובאמת להקשיב למוזיקה בלב בפנים ובעיניים עצומות מבלי לשים על מה שאחרים מסביב יחשבו- שאני רוקדת מוזר או בלי קצב או כל מיני מחשבות שאני זאת שבכלל חושבת על עצמי-

אני מצליחה להכנס עוד פנימה לתוך העומקים שבי,

לאפשר לעצמי באמת להיות החברה הכי טובה שלי ולהתמודד עם חוסר הנוחות בגוף ולהתיידד עם עצמי כל פעם עוד קצת.

ולהיות שמחה במי שאני.